<h1>כל בו סימן קמ"ה</h1>
<h2>דף ו.</h2>
לגאון ז"ל. מי שהעיד עליו עד אחד בדבר עבירה שחייב עליו קנס ועד אחד העיד בדבר שאינו חייב עליו או שהודה על עצמו במקצת אין משביעין אותו כל עיקר לפי שאין נשבעין על עבירה אלא על ממון שכבר מושבע מהר סיני הוא. ואם תאמר גזל ופקדון כבר מושבע עליהן מהר סיני ממון שיש לו תובעין אמרה תורה ישבע כדי להפיס דעתו של בעל הפקדון והגזל והאבדה אבל עברה אשבועה להפיס מי הלכך אין משביעין על העבירה לא בשמודה במקצת ולא בעד אחר.
<h2>דף עו.</h2>
האומר לחבירו למוד את בן חבירי תורה חייב אפילו לא קנו מיניה מדין שוכר את הפועל כדין פועל שמתחייב בלא קנין. ודין פועל ומלמד הכל אחד וכל שכן למוד את בני.
<h2>דף עז.</h2>
כתוב בספר צפנת פענח סופר או מלמד שעשו תנאי עם בעל הבית לכתוב או לקרות וללמד לבנו ואחר כך הם חוזרים בו יד בעל הבית על עליונה ואם מצא ישכור סופר או מלמד אחר על שכרו ויתן לו כל שכרו משלם. ועל התינוק שחלה כך הוא הדין מלמד שחלה אין פוחתין לו. וראיה לדבר מעבד עברי שחלה אינו חייב להשלי'. אבל התינוק שחלה פסידא דמלמד אם לא היה רגיל להיות חולה דה"ל לאתנויי כההיא דהשוכר את האומנים וכן פסק רבי יואל ז"ל.
מלמד שהתחיל ללמוד ואמר לו בעל הבית לך מעמדי איני חפץ בך ונתרצה המלמד ושוב חזר בו בעל הבית ורצה לעכבו והמלמד אמר משמחלת לי שעבודי איני רוצה ללמד לך יותר. תשובה דלא נמחל שעבודו באמירה. וראיתו מפ"ק דקדושין דפריך גבי עבד עברי גופו קנוי אלא דלא זכי לנפשיה באמירה בעלמא והוא הדין בנדון זה דמדמינן לפועל לעבד עברי. ועוד כתב דכיון ששכרו נתחייב לו לא כל הימנו לאב למחול שעבודו דאין זכין לקטן ואין מחייבין לו. וראיתו מתוספות דכתובות [תוספתא פ"י ה"ג] כתבו (לזאת) [לזון] בת אשתו [ומכרה] [ושברה] לו לא כל הימנו שזכין לקטן ואין חבין לו. ועוד ראיה מתוספות דכתובות [תוספתא פי"ב ה"י] הפוסק מעות לבתו קטנה ופשט לה הרגל כופין אותו ליתן שזכין לקטן ואין חבין לו. ותשובה זו השיב לפי דברי הר"מ ולפי דברי רבינו יואל ורבינו אבי העזרי שפסקו שמלמד לא חשיב כפועל דאפילו בחצי היום חוזר ואינו אלא כדבר האבד חשוב ולא כל הימנו לחזור בו.
תשובה עשרה תלמידים ששכרו מלמד ונתחייבו ליתן עשרה לטרין בין ילמדו בין לא ילמדו וקבל אחר כן תלמידים אחרים ואחר כך נסתלק אחד מהם ואמר כי לא היה רוצה לישב לפניו ולא היה מחוייב לפרעו כי בלא ישיבתו יש לו יותר מי' לטרין. והרב טוען דמ"מ הוא נתחייב ליתן לו שכרו בין ילמוד בין לא ילמוד. הדין עם הרב שהרי נראה מתוך השאלה שיש לו רשות להוסיף תלמידים וכיון שכן נתחייב האחד ואלו שנתוספו אינן פטורין. ועוד דכיון שהתנה זה שאם לא יצא שם שיהא חייב לתת הסך ההוא ודאי אף (בששים) [בשיש שם] אחרים קאמר דאי לא ליחייב עצמו אלא בשאינו מוצא אחרים למה היה צרי' לתנאו אלא ודאי דרשינן לישנא יתירה דקיימא לן כרבי עקיבא בסוף פ' יש נוחלין [ב"ב קל"ח ע"ב]. ועוד שאינו יכול לשים תחתיו אחר כמו בעלמא כי הוא צרי' מאחר לטרוח יותר שזה מבין וזה אינו מבין.
<h2>דף קט.</h2>
ודין שני שאם אין המלמד יודע ללמוד על בעל הבית להביא ראיה שלא היה יודע ואם לא יביא ראיה יתן שכרו כדאמרינן בפרק מי שמת [ב"ב קנ"ג ע"ב] מי מוציא מיד מי רבי נתן אומר אם בריא הוא עליו להביא ראיה והלכה כרבי נתן. מיהו כיון שיש עד אחד שלא יודע לו (למלמד) [על המלמד] לישבע להכחיש העד דכל מקום ששנים מחייבין ממון אחד מחייב אותו שבועה וישבע ויכחיש העד ויטול דומיא דעד אחד מעיד שהיא פרועה [כתובות פ"ז ע"א] דנשבעת ונוטלת.
